<h1>תוספות רבינו פרץ — ביצה</h1>
<h2>דף טו:</h2>
[ביצה י"ב ע"א] השוחט עולת נדבה, ומסיק דאמר לך מני ב"ש היא. הוא הדין דהוה מצי למימר (ת"ק) [ר' עקיבא היא תוספות] דלית ליה מתוך, כדאמר בפסחים [ה' ב'] ש"מ מדר' עקיבא תלת ש"מ דלא אמרינן מתוך. אלא ניחא ליה למינקט בית שמאי דס"ל הכי בהדיא טפי. ואם תאמר כיון דאוקמינ' לה כבית שמאי, לימא השוחט עולת חובה לוקה, דהכי אית להו [לקמן י"ט א'] השוחט עולת ראיה לוקה. וי"ל דאין הכי נמי, אלא להכי נקט עולת נדבה, להוציא שלמי נדבה דלא לקי, דאי תנא עולת חובה, לא ממעטינן אלא שלמי חובה [הואיל והם חובה וגם יש בהן צורך האדם תוספות] אבל שלמי נדבה לקי [הואיל והיה יכול להקריב למחר תוספות], קא משמע לן דלא. והיינו טעמא, דאית בהו צורך אכילת אדם, אבל עולה כולה כליל. וא"ת אמאי מוקי לה כב"ש, הא ב"ה נמי הכי אית להו למאן דאמר [לקמן שם] ב"ה סברי נדרים ונדבות אין קריבין ביום טוב. וי"ל מהיכא נפק"ל הכי, מלכם ולא לגבוה [לקמן כ' ב'], ואם כן (האי) [הוי] לאו הבא מכלל עשה ואין לוקין עליו. וא"ת אכתי נימא דלקי, דהוה אמינא דאהדריה קרא לנדבות ונדרים לאיסורא דלא תעשה כל מלאכה [דברים ט"ז ח'], כדאמרינן גבי גוזז ועובד בפסולי המוקדשין [בכורות ט"ו ב'] דלא נפקא ליה איסור אלא מתזבח [דברים י"ב ט"ו] ולא גיזה דהוי לאו הבא מכלל [עשה], ואפ"ה אמרינן דלקי משום דאהדריה קרא לאיסורא קמא דלא תגוז [שם ט"ו י"ט] שהיה בו קודם. וי"ל דשאני התם דלא בא הכתוב אלא לאשמועינן שריותא דאית בהו כגון זביחה ואכילה אבל איסורא דגיזה ועבודה לא אמרינן שנעקר מאיסורו, לכך שפיר אית לן למימר בקל דאהדריה קרא לכלליה קמא, אבל גבי יו"ט מצינו דלא תעשה כל מלאכה (עיקר) [נעקר] גבי צורך אוכל נפש, ונדרים ונדבות לב"ה דאית להו מתוך היה בכלל צורך אוכל נפש, וא"כ כי אהדריה קרא לאוסרה מלכם ולא לגבוה, לית לן למימר דאהדריה קרא לכלליה קמא, שהרי בשכבר היה נעקר כדפי'.
<h2>דף כז.</h2>
[ביצה ט' ע"א] גלגל עיסה מערב יום טוב מפריש חלתה ביום טוב. אע"ג דאין מגביהים תרומות ומעשרות ביום טוב [כדאי' לקמן ל"ו ב'] וחלה נקראת תרומה [במדבר ט"ו כ']. שאני שאר תרומות ומעשרות, דחיובא דידהו דהיינו מירוח והבאתו לביתו אינו ראוי לבוא ביו"ט, אבל חיוב דחלה דאתי מלישה ואילך (וראוי) [ראוי] לבוא ביו"ט, ולכך צריך להפרישה ביו"ט, ואפילו גלגלה [מערב יום טוב. ועוד י"ל דוקא גלגלה — עי' תוס' והג' אשר"י] מערב יום טוב שהרי עדיין לא נגמרה מלאכתה, אבל לשה מערב יו"ט וגמר מלאכתה לחלה, לא, שהרי היה לו להפרישה מחול. וה"נ איתא בירושלמי [פ"א ה"ח] ל"ש אלא וכו', אבל עירב בה מים לבד, דהיינו גלגול, לא. וכן עמא דבר. תרומת חו"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש. (דכיון) [כיון] דחלת חו"ל אינה אלא מדרבנן, דכל מצוה התלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ [כדאי' קידושין ל"ו ב']. וכן הדין אם שכח ולא הפריש חלה מפאטיי"ש שנילש עיסתה מערב יו"ט, יכול הוא לאכול ממנו ומשייר חתיכה, וצריך שתהא החתיכה גדולה כ"כ שיהא שיריה ניכרין אחר הפרשת החלה [דכתיב (במדבר ט"ו כ') ראשית, שיהיו שיריה ניכרין תוספות], ולמוצאי שבת ויו"ט יפרישנה ויקרא לה שם. ובפסח, אם שכח ולא הפריש חלה מן המצות שנאפו מעיו"ט, צריך לשייר מכל אחת ואחת, לפי שיש בכולם שיעור חלה בכל אחת ואחת, ולמחר יצרפם בתיבה או בכלי שיש לו לבזבזין ויפריש מאחת מהן לפטור כולן, ואם ירצה לאכול גם החתיכות ביו"ט, יאפה מצה שיעור חלה ביו"ט ויפריש ממנה ביו"ט בהדי צירוף דאחרות ויפטור את כולם. וזה דבר קל ומן המובחר. ומן ג' מצות של מצוה, אם שכח ולא הפריש, אין צריך לשייר כי אם מאחת מהן, שהרי שלשתם באו משיעור חלה אחת. וכן הדין אם אפה [מערב יום טוב תוספות] עריבה מליאה עיסה שנילושה בבת אחת ועשה מהן הרבה פאטיי"ש או כמה פיתין [ושכח לא הפריש חלה מערב יום טוב תוספות], אין צריך לשייר כי אם מאחת כיון שנילושה בבת אחת, או יאפה שיעור חלה ויפריש ממנה לפטור כולן כדפי'.
[ביצה י"ב ע"ב] ר' טבי הוה ליה גרבא דחמרא דתרומה. (אלא אמ') [אלמא] דתרומה נוהגת בחו"ל. וכן מההיא דאמר שמואל לעיל [ט' א'] חלת חו"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש. וכן מההיא דמסכת נדה פרק בנות כותים [ל"ב א'] מעשה והטבילוה קודם לאמה כדי לסוכה שמן של תרומה. וקשה מההיא דאמרינן בעבודה זרה [נ"ח ב'], ר"ל איקלע לבצרה חזינהו להני אינשי דאכלי פירי דלא מיעשרו ואסר להו, כי אתא לקמיה דר' יוחנן, אמר ליה, אדמקטורך עלך זיל הדר, בצר לאו היינו בצרה, ובצרה חוץ לארץ היא. וכן מההיא דפרק קמא דחולין [ו' ב'], דאמר ר"י אני ראיתי את ר' מאיר שאכל עלה של ירק בבית שאן, והתיר רבי את בית שאן על ידו. אל[מ]א משמע דתרומה אינה נוהגת בחוצה לארץ. לכן נראה [היכא] דוודאי מן התורה מיחייב בארץ ישראל, בחו"ל מיחייב מדרבנן, והתם מיירי בדמאי דאף בא"י אינו נוהג כי אם מדרבנן, ולפיכך אינו נוהג בחו"ל. ועתה אין אנו נוהגים לעשר אפילו ודאי, לפי ששדותינו משועבדים למלך ליטול ארעא [בתוספות אי' טסקא], וכן דינא דמלכותא דינא. (אלא) ועוד נראה הטעם לפי שאנו רחוקים מא"י, כדאמרינן [ירושלמי חלה פ"ד ה"ד] עד שבאו הרובים ובטלום ואמרינן מאן רובים מתורגמניא.
<h2>דף כח:</h2>
[ביצה כ"ז ע"א] אלא ר' מאיר קנסא הוא דקניס. ופסיק ר"י דהלכה כר' יהודה, דבמסכת [בכורות כ"ח ב'] סתם תלמודא כוותיה. ועוד דהלכה כר' מאיר בגזירותיו [כדאי' עירובין מ"ז א'] אבל לא בקנסותיו.
<h2>דף מט:</h2>
[ביצה כ"ט ע"ב] גמ' שמואל הלכה למעשה אתא לאשמועינן וכו'. [פי' הקונטרס], דאם יבוא שום אדם לשאול לנו כיצד יעשה, אומרים לו הוראה לאסור, אבל אם אנו רואין שום אדם שנוהג היתר בדבר, אין אנו צריכין למחות בו, ואם כן לפירוש הקונטרס לא פליג שמואל אדרב, ותרווייהו מודים [נ"א — מורים] לאסור. מיהו בהלכות גדולות פירש, שמואל הלכה למעשה וכו' ופליגי אברייתא ואדרב. ויש פוסקים הלכה כשמואל, ואע"ג דהלכה כרב באיסורי [כדאי' בכורות מ"ט ב'], מכל מקום מדקאמר סתמא דתלמודא "שמואל הלכה למעשה אתא לאשמועינן", ש"מ דהלכה כוותיה. ויש פוסקים כרב, דהלכה כרב באסורי, וכ"ש הכא דהא תנא דבי שמואל כוותיה דרב. ואומר הר"ר שמואל מאייבר"א, דאפילו למ"ד דהלכה כרב באיסורי, אסור בזמן הזה למדוד ביו"ט כדי ליטול חלה, דדווקא בימיהם שהיו מפרישין אחד מכ"ד ונותנים לכהן היה נראה להתיר כדי ליטלה בעין יפה, אבל אנו שאין אנו מפרישין כי אם מעט מעיסה מרובה, ואותו מעט נמי נשרף ואינו נאכל, אין להתיר רק לשער מאומד משום הברכה. וכן בפסח נמי יש ליזהר שלא למדוד המצות ביו"ט במידה המתוקנת מערב יום טוב. וטוב לפחות מכשיעור יותר מלהוסיף, לפי שאין לשין בבת אחת יותר מחמשה רבעים קמח [כדאי' פסחים מ"ח א']. ובשאר ימים טובים, [טוב] להוסיף מאומד, כדי להרויח הברכה מכל מקום מן הפרשת חלה. אגבה דפתורא. כדפירש [הקונטרס]. ויש מפרשים על גבה ממש. וחשיב שינוי לפי שדרך לרקד בעריבה. ומכל מקום אין להתיר תחילת הרקדה אף על ידי שינוי, דהא אשונין דברייתא קאי. ומיהו שמא יש לסמוך להניח לעשותה על ידי שפחה נכרית (וע"י) [ע"י תוספות] שינוי, אבל אנו בעצמינו, אין לסמוך.
<h2>דף נג.</h2>
[ביצה כ"ג ע"א] תריסר אלפי עגלי וכו'. תימה שהרי ר"א בן עזריה הוה טובא לאחר החורבן, שהרי מינוהו נשיא בן י"ח שנה במקום ר"ג [כדאי' ברכות כ"ח א'], ור"ג הוה לאחרי חורבן כדאשכחן [ראש השנה פ"ד] דרבן יוחנן בן זכאי התקין כמה תקנות משחרב הבית, משום דר"ג עדיין לא הגיעו ימיו להיות נשיא, וא"כ היאך היה מעשר ר"א בן עזריה, הא אמרי' [בכורות נ"ג א'] משחרב בית המקדש נתבטל מעשר בהמה. וי"ל דלא נתבטל מיד אחר החורבן. עוד י"ל [ד]ר' אלעזר קטן הוה אחר החורבן ור"ל האפוטרופוס שלו היה מעשר בשבילו. אי נמי ר"ל [נ"א י"ל] שהיה נותן מעשר בהמותיו למלך בשביל מס.
<h2>דף נח:</h2>
[ביצה י"ג ע"ב] כשם שתרומה גדולה ניטלת באומד וכו'. תימה אמאי צריך למילף תרומת מעשר מתרומה גדולה דניטלת במחשבה, תיפוק ליה מדכתיב בה בהדיא [במדבר י"ח כ"ז] ונחשב לכם. ופירש הקונטרס דאגב אומד נקט מחשבה. ועוד י"ל, אי לאו דילפינן להו מתרומה גדולה, לא הייתי אומר דניטלת במחשבה, דהוה מוקמינן קרא דונחשב דכתיב בתרומת מעשר בתרומה גדולה, כדאמרינן בירושלמי [תרומות פ"ב ה"א] כל התורה כולה למידה ומלמדת חוץ מתרומת מעשר דמלמדת ואינה למידה, שהרי קרא דממנו [במדבר י"ח כ"ו] דכתיב בתרומת מעשר דרשינן מינה דצריך לתרום מן המוקף, [ו]מוקמינן לה בתרומה גדולה, אבל תרומת מעשר לא בעי' מוקף מדאורייתא, כדאמרינן [ביכורים פ"ב מ"ה] תרומת מעשר הוקשה לביכורים לכל מילי שניטלת מן הטמא ודלא בעיא מוקף, ה"נ עקרינן לקרא דונחשב דכתיב גבה ומוקמינן לה בתרומה גדולה כדפי'. וא"ת והא בפרק המביא תניין [גיטין ל' ב'] גבי תרומת מעשר (ד)קאמר וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף, אלמא בתרומת מעשר נמי בעינן מן המוקף. וי"ל דהיינו דוקא מדרבנן, וה"ק, וכי נחשדו חברים לעבור על דברי חכמים שאסרו לתרום שלא מן המוקף. מיהו קשה, דאמרינן בפרק המפקיד [ב"מ ל"ח א'], פירות אבודים לא יגע בהן חיישינן שמא עשאן תרומה ומעשר על מקום אחר, ואי מדרבנן בעינן מוקף, היכי חיישינן להכי. וי"ל דכולי עלמא לאו חבירים נינהו לדעת(א) דרבנן בעי מוקף. אי נמי חיישינן שמא עשאן וכו' בערב שבת, ומשום עונג שבת לא הצריכו חכמים מוקף [כדאי' יבמות צ"ג ב']. מוקף הוי כל כך צבורים, או כל כך קופות סמוכות זו אצל זו, מחשבה הויא בכרי אחד אלא שנותן עיניו בצד זה ואוכל בצד זה. ומה ראית וכו', אימא איפכא כדפירש הקונטרס. וקשה, היאך אסיק לדעת המקשה לומר איפכא, טפי היה ראוי להתחייב במעשר בהקדימו בכרי מהקדימו בשבלין דלא אידגן, וממילא היה לו לדעת האי סברא. לכן נראה, [ד]הכי פירושא. מה ראית לאוקמי החיוב בהקדימו בכרי והפטור בהקדימו בשבלים, אימא (ב)שניהם שוים ואוקי הפטור בתרווייהו והחיוב בהקדימו בכרי וראה פני הבית, ומשני (הספר) אין זה סברא שיהו שניהם שוין דהא אידגן וכו'.
